מאת האוצרת אירנה גורדון
רקע כללי:
פאני קון, פסלת מודרניסטית מיסודה, מצויה בדיאלוג מתמיד עם שורשיה האירופאים.
הנושאים המעסיקים אותה נטועם עמוק בחיפוש אחר מהות החומר במרחב המאפיין את הפיסול של המחצית הראשונה של המאה ה-20.
נושאים של פירוק והרכבה של דימוי, אופני התבוננות ויחסי פיגורטיבי ומופשט, המלווים את הפיסול המודרניסטי, ניכרים היטב ביצירותיה, אשר משולבים בהן מרכיבים רומנטיים ודקורטיביים עם מחוות לציוני דרך בתולדות האמנות.
היא בוחרת לפסל בטרקוטה אך עוברת עם הזמן, לעבוד גם בברונזה, כשהיא יוצרת לחלק מפסלי הטרקטורה מקבילות בברונזה.
היא מעניקה הדגשים ופתרונות שונים בכל אחד משני החומרים הללו, לבעיות האסתטיות המעסיקות אותה בעקביות קרוב לשלושים שנה, ביניהן תרגום פיסולי וביטוי אישי לצורה ולתנועה בחלל.
קון, החיה ועובדת בחיפה, נולדה ב1935 בעיר בוטושן שבצפון רומניה.
מילדותה היא גילתה יכולות ומיומנויות טכניות בולטות.
למחייתה היא למדה ועבדה בהנדסת כבישים ובמקביל שלחה יד באמנויות ומלאכות יד שונות.
התמקדותה בפיסול החלה עם עלייתה לארץ בתחילת שנות ה-70. היא התיישבה בחיפה, שם למדה והשתלמה במסגרות שונות, ביניהן סדנאות הפיסול בבית הספר לאמנויות "ויצו- קנדה". במקביל עבדה קון במשך תקופה ארוה תחת הדרכתה של הפסלת הוותיקה לליה דוד-זואף.
סגנון, שפה פיסולית, מוטיבים ומשמעויות:
בתחילת דרכה בראשית שנות ה-80 מפסלת קון במקביל בשני אופנים:
האחד של "תלת-מימד כדו-מימד", כלומר דיוקנאות וסיטואציות אנושיות מטרקוטה הבנויים כמשטחים פרונטאליים בלבד, ומוצגים כתמונות על בן או ישירות על הקיר. בהדרגה היא נוטשת קו זה כמעט לחלוטין, והשרידים היחידים שלה נשותרים הם מרכיבים קישוטיים כמו העלים ב"עלמה" או המיזוג של הפנים והאחור ב "היפה עם השיער". האופן השני מתמקד במהויות התלת-מימד: היא מפסלת שורה של דמויות נשים קטנות מטרקוטה, חלקן צבועות, שגופן דמוי גליל וראשן מזכיר דמויות נשיות של סוף המאה ה-19 כפי שהופעו בציורי האימפרסיוניסטים. צורה בסיסית קבועה זו משמשת אותה כתבנית, באמצעות היא בוחנת את הדיאלוג בין דימוי לבין מימושו בחומר ובחלל.
אט אט, קון בוחרת להפוך את הגוף הגלילי הנוקשה, המוגדר, לצורה סמלית, לעמוד טוטם.
פסלי הטוטמים הנשיים "פלומה היפה", "ראש מסתורי", ו"המאושרת", הגדולים יותר במימדיהם, מבטאים חיפושים נחושים, בלתי נלאים של האמנית אחר פענוח דמות האישה, תפקידה, זהותה והאידאלים שהיא מייצגת, בחיים וכאובייקט אמנותי: היא יוצרת הקשרים חוזרים ונשנים בין דמות האישה למוטיב האדמה, בין הגוף הנשי לבין החומר טרקוטה, בין היופי הנשי לבין האסצטיקה של הצורה והמשטח. אלו טבועים עמוק בתרבות המערבית, ומתחברים למושגים של פריון ואמהות המצויים במיתולוגיות של המזרח הקרוב ותרבויות יוון ורומי. פסלי הטוטם של קון כמו גם פסלים אחרים שלה (חלקם מברונזה) מתקשרים ישירות עם מוטיבים של אמנות פרימיטיביסטית החודרים אל תוך האמנות המערבית של המאה העשרים. ביניהם יש המעניקים פרשנות ייחודית לפסלי הטוטם והקריאטידות של אמאדיו מודליאני (Amedeo Modigliani), כמו גם לחלק מציוריו. דרך התייחסויות מפורשות למודיליאני I, "מחווה למודילאני II) ו "מנוה", היא מבססת דיאלוג צורני ואסתטי המאפשר לה לדון ביחד בין ציור לפיסול (ראו גם פרשנות לדמויות נשים של פיקסו כמו ב"עלמה") מתוך הסתכלות אישית-נשית מחודשת.
המבט הנשי שהיא מעניקה לדימוייים מזוהים בתולדות האמנות, סולל בפני הצופה אפשרות להתבוננות מפרספקטיבה של זמן, מקום וזהות שונים.
אם כך, לדיאלוג עם התרבות והאמנות יש אצל קון היבט ופרשנות ייחודית: אמנם בפסלים כמו "אישה הרבה" ו"אם פונדקאית" מתמזגת האידאליזציה של דימוי האישה עם תנועתיות מעגלית וקו מתמשך המבטאים אורגניות והרמוניה של הדמות והמרחב, של הדמות והמסה, אלא, שבו בזמן, תחושת האינוספיות פני השטח וקווי המתאר מצויים בניגוד פיסי לחללים הפעורים בגוף הפסל, הנדמים לעיתים כמבקשים לרוקנו כליל מתוכן. הנגדה זו נותנת ביטוי לתחושות שבר וכאב, עקרות ואובדן.
מאפיין נוסף הוא ההטיה, שקון מעניקה לפסליה, זווית הסתכלות מיוחדת הנוצרת, כשמרכז הכובד מוזז לנקודה דיס-הרמונית לכאורה אשר קוראת תיגר על תחושת היציבות. הטייה זו יוצרת זרימה וירוטואוזית בו זמניות עם תחושות של מתח וחוסר רגיעה. מומנט זה של אפשרות לתנועה ועמידה במקום מצוי בפסלים המושתתים על מסה ו"גושיות" כדוגמת "טורסו", יותר מ"צפור" ומ"ציפור רוקדת" כמו גם בעבודות הבנויות מחללים, כדוגמת "אשה הרה", "עלמה עם פרח" ו"הרוקדים".
כיוון אחר של התפתחות המבנה הגלילי בעבודתה של קון הוא פתיחה טוטאלית של קליפת הצורה ויצירת דימויי גוף הנמצאים בתנועה, שנוצרת מיחסי חלל וחומר.
היא חוקרת את הצורה ואת תשלילה. כשהיא מעניקה לדימויי זוויות התבוננות משתנות בו-זמנית פנימיות וחיצוניות - כמו בפסלים "עלמה עם פרח" ו"אשה הרה".
כאן ניתן למצוא השפעות של הפסלים הקוביסטים של תחילת המאה העשרים, ביניהם אלכסנדר ארכיפנקו (ALEXANDER ARCHIPENKO), ז'אק ליפשיץ (JACQUES LIPCHITZ) וריימונד דושאן-ויון (RAYMOND DUCHAMP VILLION) שבקשו לפתח שפה פיסולית המתמודדת עם הסימולטניות של המבט, וריבוי נקודות המגע השונות בין גוף-עצם והמרחב המקיף אותו.
המעבר של קון לפסל בברונזה (בשנות ה-90) מעצים ומחדד לא פעם את הסוגיות הצורניות הללו על פני אלו הטכניות, כאשר הבחירה ביציקת ברונזה חלקה (לעיתים צבועה לעיתים מועמתת עם מוטיב דקורטיבי מוזהב) מחריפה את המעברים בפסלים בהם החלל הוא המרכז והחומר - עוגן כמו ב"הנשיקה" או ב"אשה הרה". בפסלים בהם המסה היא המרכז והחללים רק מאירים אותה ומתקיימים ביחס אליה, הברונזה מחזקת את מוטיב היציבות אל מול האי-יציבות, כמו ב"דמות לא שגרתית", "אשה חופפת שיערה", "יותר מציפור" ו"דב". בוודאי שהדבר שריר בעבודתה כמו "קשר הדוק" שכולה חומר ללא חלל כלל.
בו בזמן, פסלי הברונזה מנוכרים יותר, ואלמנטים חמקמקים כמו משחק האור-צל הנוצר על פני המשטחים הקמורים והקעורים של הפסלים השונים או אלמנטים דקורטיביים קטנים (קפלי בד, צורת שיער ועוד), משמרים את הפן הדרמטי-רגשי הנמצא בבסיס העבודות.
קון עוסקת באיזון העדין הפנימי של הפסל, כמו גם בתנועה ובאפשרות לתנועה הטמונה בחומר עצמו, כאשר בעבודות הברונזה הדיון בתנועה מוקצן ובולט יותר, ואילו בטרקוטה, הכוח מצוי במרקם הדינאמי שלו ובחיות הטמונה בו. תוך כדי עבודה עם מושגי התנועה והצורה, נוצר תהליך של שאיפה והגעה למופשט, שבא לידי ביטוי בפסלים כמו "ספן בודד" או "דילמה" או "ציפור רוקדת" (רובם נעשו לקראת סוף שנות ה-90, תחלית שנות ה2000)., המאופיינים בכוחות מנוגדים אך גם חופפים של דינמיקה וקונקרטיזציה.
ניתן למצוא גם השפעות של האומן הרומני קונסטנטין ברנקוזי (CONSTANTINE BRANCUSI) והשאיפה שבאמנותו לפשטות ולתמציתיות, עם מחווה מפורשת אליו בעבודה "דילמה", שבמרכזה צורת ביצה גדולת מימדים מברונזה - ביצה המסמלת את העולם ואת ראשיתו העומדת על מין שולחן או יצור תלת-רגלי (הביצה נחשבת בעיני ברנקוזי לאחת מצורות היסוד בטבע). שיווי המשקל השברירי שב"דילמה" יוצר רגע הנוגע בפן פיסי ובפן דרמטי של הקיום האנושי. כך, גם בהתחקות אחר יסודות מודרניסטיים אמנותיים טהורים כמו מקור התנועה, הגוף במרחב ועוד, קון אינה זונחת את הצורך בחיבור בין החומר לבין הנפש.
החקירות הצורניות והטכניות שלה לעולם אינן מנותקות מהפן התוכני, הסיפורי, הסמלי. כתוצאה מכך המוטיבים הפיגורטיביים והדקורטיביים מלווים את ההליכה לקראת ההפשטה לאורך כל הדרך, ואף מסייגים אותה בסוף. בפסליה הן בטרקוטה והן בברונזה היא פורשת קשר הדוק אינהרנטי, בין מהויות צורניות לבין מהויות רגשיות של היצירה האמנותית.